החלטה בתיק ת"א 2743-07-09

1.                                   ביום 19/10/2002 ארעה תאונת דרכים קטלנית, בה מצא זכר סלוצקי ז"ל את מותו (להלן: " התאונה"). רכב הנהוג בידי הנתבע, סאלח אמארה, פגע במנוח כשהוא רכוב על אופנועו, והוא נהרג במקום. הנתבע עזב את המקום ולא השתהה להושיט עזרה למנוח. עקב מעורבותו בתאונה, הועמד הנתבע לדין פלילי, והוא הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, אי ציות לתמרור, ועבירות נוספות (ת"ד (שלום חדרה) 1440/03 מדינת ישראל נ' אמארה, פסה"ד מיום 12/5/08, להלן: " פסק הדין").            

2.                                   עזבון המנוח והוריו, שהם יורשיו על פי דין, הגישו תביעה לפיצויים על-פי פקודת הנזיקין, נגד הנתבע ונגד כלל חברה לביטוח, היא התביעה הנדונה בפניי. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 22/11/2011, הודיעו ב"כ התובעים כי הם מתנגדים להגשת תצהיר העדות הראשית של הנתבע, שכן לטענתם יש בו משום ניסיון לקעקע ולהפריך את הקביעות והממצאים שבפסק הדין, מבלי שהוגשה בקשה מטעם הנתבעים למתן היתר להבאת ראיות לסתור. בהחלטתי מאותו היום, הוריתי לצדדים להגיש טיעוניהם בדבר ההתנגדות להגשת התצהיר.

3.                                   לטענת התובעים, הגרסה העובדתית שהנתבע מסר בתצהירו, באשר לנסיבות התאונה עומדת בסתירה לממצאים העובדתיים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין (התובעים פירטו בטיעוניהם את הסתירות להן הם טוענים). לטענתם, הקביעות שבפסק הדין הפלילי מחייבות את הנתבע גם במסגרת התביעה דנן, והבאת ראיות לסתור תתכן אך ורק ברשות בית המשפט. משלא הוגשה בקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור, פסק הדין הפלילי ישמש בהליך זה כראיה שאין לסתור אותה.

4.                                   לטענת הנתבעים, אין בכוונתם להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי או לבקש היתר לכך מאת בית המשפט. אולם לדבריהם, לנתבע זכות להביא ראיות לעניין טענותיו בדבר אשמו התורם של המנוח, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי.

5.                                   בתשובתם לטענה הנ"ל של הנתבעים, התייחסו התובעים למחלוקת בפסיקה בשאלה אם על נתבע המבקש להוכיח אשמו התורם של התובע, לבקש היתר להבאת ראיות לסתור, או שמא מדובר בזכות של הנתבע. יחד עם זאת, בפסק הדין שבענייננו, נקבעו קביעות ברורות באשר לחלקו של המנוח בתאונה, ובמפורש נאמר כי הוכח שנהיגת המנוח לא הובילה לתאונה. אין מקום, על-כן, לאפשר לנתבעים להביא ראיות הסותרות קביעה זו, טענו התובעים.

6.                                   אכן, כפי טענת הנתבעים, הרשעתו של הנתבע בפלילים אינה מונעת ממנו להוכיח בהליך אזרחי, כי גם לתובע אחריות בשיעור מסוים לאירוע. הנתבעים הסתמכו בטיעוניהם, בין היתר, על פסק הדין בעניין עיריית נתניה להלן:

" המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעדה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש (בר"ע 15/76; ע"א 285/80)" (ע"א 895/80 עיריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119, 121 (1983)).

7.                                   ובעניין אחר נקבע:

" ישנם כמובן מקרים, בהם אין מנוס מהבאת ראיות שכבר נגבו במשפט פלילי, כגון בעניין בו בעל-דין שהורשע מתגונן בטענת רשלנות תורמת. טענה זו, שאינה משמשת הגנה במשפט פלילי, יכול שתחייב בירור נוסף, אף אם נקבעה רשלנות תורמת בפסק ההרשעה, שכן עדיין יהא על השופט האזרחי לחלק את הנזק בין שני המעוולים, ולצורך כך יתן רשות לגביית ראיות" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד, פ"ד כט(1) 208, 218 (1974)).

8.                                   הלכה למעשה, בתי המשפט מתירים הבאת ראיות בשאלת קיומה של רשלנות תורמת, כעניין שבשגרה, בין אם במסגרת מתן היתר להבאת ראיות לסתור, ובין אם בדרך הוכחה רגילה. דהיינו, שלא תמיד נדרשו בתי המשפט לבקשה מצד הנתבע להבאת ראיות לסתור, בכדי להתיר לו להביא ראיות לעניין הרשלנות התורמת:

" בהליך פלילי, אין לרשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות של הנאשם. לאור זאת, יש הגורסים כי על מנת להוכיח רשלנות תורמת בהליך אזרחי, אין הנתבע נדרש כלל לרשות בית המשפט לפי סעיף 42ג'. מכל מקום, הפסיקה הכירה בכך שיש לאפשר למורשע בפלילים להביא ראיות לסתור על מנת להוכיח רשלנות תורמת של התובע ועל מנת למנוע עיוות דין (ע"א חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 208 (1974); בר"ע 15/76 שפין נ' כהן, פ"ד ל(2) 251 (1976); ע"א 895/80 עיריית נתניה נ' מלק, פ"ד לז(2) 199 (1983); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752 (1980), קדמי לעיל בעמ' 1367)" (ת.א. (מחוזי חיפה) בן ציון נ' דוד, מיום 25/1/2007, פסקה 6).

9.                                   על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה שהובאה לעיל, יש לקבוע כי הנתבעים בעניין דנן יהיו רשאים להביא ראיותיהם ולשטוח טיעוניהם באשר לרשלנותו התורמת לכאורה של המנוח. אולם, הואיל וההכרעה בפלילים התבססה על שמיעת ראיות (להבדיל, מהודאה במסגרת הסדר טיעון), והואיל ובית המשפט שדן בהליך הפלילי הסיק מסקנות באשר לחלקו של המנוח בתאונה, הרי שהנתבעים, אשר במודע ובמכוון, בחרו שלא לבקש מבית המשפט היתר להבאת ראיות לסתור, יהיו כפופים לעובדות ולממצאים שבפסק הדין, לרבות לאלה הנוגעים לחלקו של המנוח בתאונה, ולא יהיו רשאים להביא ראיות שכבר נשמעו והובאו במסגרת ההליך שם, להן ניתנה התייחסות בהכרעת הדין. הכוונה היא לקביעות בית-המשפט לתעבורה, להלן:     

" טענתו של הנאשם ובא כוחו, כי נהיגתו של המנוח ללא רישיון אופנוע, אינה מצדיקה את התנהגותו של הנאשם בחצותו הצומת, ולא הוכח כי נהיגתו של נהג האופנוע תחת השפעת סמים היא אשר הביאה לאירוע התאונתי.         

רוכב האופנוע, המנוח, נהג באופנוע בנתיב הימני מתוך שני נתיבים לנהיגה ישר, ואין ראיה שנהיגתו של רוכב האופנוע היא אשר גרמה לאירוע התאונתי;" (פסקה 11 סיפא להכרעת הדין).

10.                               זאת ועוד, הואיל ואין בפניי בקשה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, אני קובע, בהתאם לבקשת התובעים, כי חלקים מסוימים בתצהירו של הנתבע סותרים את הקביעות שבפסק הדין, שהתקבל כראיה במסגרת ההליך דנן, כדלקמן:

א)            סעיף 3, המילים "בזהירות המתבקשת" (ר' סעיף 8 בעמ' 53 להכרעת הדין).

ב)            סעיף 4, המילים "ומשראיתי שלא היה רכב" (ר' סעיף 8 סיפא, בעמ' 49 להכרעת הדין; סעיף 11(ב), (ג) ו-(ד) בעמ' 51 להכרעת הדין, סעיף 11(ח) ו-(ט) בעמ' 52 להכרעת הדין).

ג)             סעיף 5, המילים "וראיתי אופנוע שחלף על פני והמשיך לנסוע" (ר' סעיף 9 בעמ' 50 להכרעת הדין; סעיף 11(ו) ו-(ז) בעמ' 52 להכרעת הדין; סעיף 10 סיפא, בעמ' 53- 54 להכרעת הדין).